<h1>רבינו ירוחם מישרים נל"א ח"א</h1>
<h2>דף ו.</h2>
אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו יש מן הגדולי' שכתבו שאינו חייב אלא מה שחייב בדיני אש ובור ופטור מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ומטמון כמו אש ויש שנסתפקו בזה אבל לפי דעת התוספות ולפי דעת הרא"ש אם הזיקו בשעת נפילה תולדה דאש (ואינו) [ודינו] כאש בתר דניח תולדה דבור ודינו כבור. ואם לא הזיקו במקומן וגלגל אדם שהוא דבר המתגלגל והזיקו בגלגול חייב המגלגל ופטור בעל תקלה ואף גלגלת' בהמ' והזיקו דרך הילוכן ברגלי בהמה אם הוא רשות הרבים בעל תקל' משלם הכל כדין בורו ובעל הבהמה פטור כדין רגל ואם הוא ברשות הניזק משלם חצי נזק בעל בהמה ובעל תקלה חצי. ואם נתזו בצרורות (ובעל) [ורגלי] הבהמה נוגעות בהן כשהזיק משלם בעל בהמה רביע[י] ובעל תקלה משלם חלקו מהנזק פי' ג' חלקים כאשר אכתו' בדין שור שדחף חבירו לבור ואם אחר שנגעו הזיקו משלם בעל התקלה הכל כדין בורו והמגלגל פטור בין אדם בין בהמה קמא.
<h2>דף ו:</h2>
הנזיקין שמין להם בעידית אם אין למזיק אלא קרקע לגבות ממנו שמין מעדית של מזיק כלומר מהמשובח שבנכסיו ולא בשל עולם שאם זיבורית של מזיק כעדי' בעלמא נותן לו עידית שבנכסיו הן אבות נזיקין הן תולדות הן אותם שהם קנס שקנסו לו כגון מטמא ומדמע ומנסך כי בעודו בחייו קנסו אותו כאשר אכתו' במקומו ומשלם ממיטב ואם יש למזיק עידית ובינונית וזיבורית ולא שוי' זיבורית דמזיק כעידית דנ[י]זק ובינונית דמזיק שוויה יותר מעידית דנ[י]זק נותן לו בינונית ויש שפוסקין שאפילו הכי נותן לו מעידית וכן עיקר. ועוד פשוט ואם עתה כשמגבהו בתשרי הקרקעות הן בזול ובניסן ישוו יותר ואמר ליה ניזק מה שיש לך לתת לי מן העידית כמו ששוה עתה תן לי מן הזיבורית או אמר לו תן לי בינוני' מעט יותר ואמר לו מזיק אם תרצה עידית שהוא דינך שקל כמו ששוה עתה ואם תרצה בינונית וזיבורית קח כמו שעת' שוה כל זה פשוט ודוקא כשגילה בדעתו שרוצה למוכרה לאחרים או כשנתרצ' מזיק ואמר שקול בינונית וזיבורית ביוקר שלפנים שגילה בדעתו שיתן אותה אם ירצה לקחתה ביוקרא דקמיה אבל יש כמה קרקעות לו מעידית נותן לו אי זה שירצה מהם ואין הניזק יכול לומר בקרקע זה אני חפץ וכן הדין שאין יכול לכופו שיתן לו אלא עידית שהוא דינו לא עידית ולא זיבורית ואפילו ירצה לקנותה ביוקר' דלקמיה הואיל ולא גילה דעתו שרוצה למוכרה וכן אם אין טענה ליוקרא דלקמיה ויאמר ניזק כשיש למזיק עידית תן לי בינוני' או זיבורית אין יכול לכופו שיתן לו אלא עידית שהוא דינו לא עידית ולא זיבורית ואפילו ירצה לקנותה ביוקרא דלקמיה הואיל ולא גילה דעתו שרוצה למוכרה וכן אם אין טענה ליוקרא דלקמיה ויאמר ניזק כשיש למזיק עידית תן לי בינונית או זיבורית אין יכול לכופו אלא נותן לו עידית כדינו אם המזיק יותר חפץ בבינונית שיש לו או בזיבורית מאחר שלא גילה דעתו שרוצה למוכר' וכן לבעל חוב ולכתובת אשה כדינם שהוא בינונית לב"ח וזיבורית לכתובת אשה כמו שכתבתי במקומם וכן ממטלטלי נותן לו מה שירצה. ועוד פשוט שם שאם יש לו כסף או מיטב למזיק כלומר מעות או קרקע עידית נות' לו ואין נותן לו מטלטלים ואם אין לו כל דבר מיקרי מיטב ואין לו למזיק טורח למכור והבא מעות כך פסק רבי' תם ובעלי התוספו' ורב אלפ' פסק דכל מילי מיטב הוא ואפי' סובין אם יש לו מטלטלין שנותן לו מהם ואם לאו קרקע ממיטב וכן כתב הרמב"ם דכל זמן שיש לו מטלטלין אפילו סובין אין נזקקין לקרק' בנזקי ממון. קמא גטין. גוי ועבד אינן נאמנין לגבי עדות נזקין קמא. שור הגוי שהזיק שור ישראל צריך עדות כשר קמא.
<h2>דף ז:</h2>
כתב ר"ת דניזקין גובין מן הלקוחות דיש להם קול ודמו למלוה בשטר אף על פי שלא עמד בדין קודם שלקח זה ומ"מ יכול לטעון פרעתי וכן הלוקח דטוענין ללוקח וכל זה למ"ד שעבוד' דאורית' כי למ"ד שעבודא לאו דאוריתא דוקא כשעמד בדין קודם שמכר ואנן קי"ל שעבודא דאוריתא כדברי הגאונים ז"ל. מי שיש עליו נזקין וב"ח וכתובת אשה מן הזיבורית ואפילו היתה בינונית שלו כבינונית דעלמא ואם היה לו עידית ומכרה ובינונית שלו כעידית דעלמא ב"ח וכתובת אשה בזיבורית ואם בינונית שלו כבינונית דעלמא בעל חוב וכתובת אשה בבינונית היה לו עדית וזיבורית נזקין גובין מן העידית ובעל חוב וכתובת אשה בבינונית אין לו אלא עדית כולן גובין מן העידית וכן אם אין לו אלא זיבורית ובינונית כולן גובין ממנו ואם יש לו עדית ובינונית וזיבורית ואין בעידית לגבות כל הנזקים ולא בבינונית כדי לגבות כל החוב ומותר הנזקין גובין נזקין המותר וב"ח חובו מן הבינונית לפי חשבון וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל נר"ו ואם מכרן לאחד או לג' בני אדם כאחת או בזה אחר זה היאך גובין כתבתיו בגביית חוב חלק ראשון. כתב רב אלפס בתשוב' זיבורית דקאמרי שדה שעושה פירות ולא ארץ גזירה שאינה עושה פירות.
<h2>דף ט:</h2>
מסר גחלת לפקח הפקח חייב אבל אם מסרה לחרש שוטה וקטן והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מסר שלהבת חיי' בדיני אדם והלכה כר' יוחנן עד שימסור לו שלהבת ועצים קטנים וכל הכנתו להדליק ואז חיי' וי"א כי בשלהבת חייב וכן עיקר קמא. מרבה חבילות באשו של חבירו והזיק אם לא יכול האש ללכת בלא הוא המרבה חייב ואם היה יכול ללכת בלא הוא הראשון כלומר המדליק חייב והמרבה פטור קמא.
<h2>דף יג:</h2>
שור שנגח ואינו יודע מי נגחו זה אומר שורך וזה אומר שורך פטורין כי כל אחד ידחה אותו ועוד פשוט (שור שנגח) ואם היו שניהם של איש אחד חייב ונגבה מגוף הפחות שבשניהם ואם יש לו לגבות מגופו אינו יכול לדחותו ואם מת הא' או נאבד יכול לדחותו ולומר לו הב' ראיה שזה שנשאר הזיקך ואתן לך קמא. נגח שור הפקר לשור אדם וקדם אחר וזכה בו לא מפקינ' מיניה ולא אמרי' הוחלט השו' לניזק משעת נגיחה קמא. אדם הזיק הקדש ולא נהנה בין בגופו בין בממונו בדין בורו פטור הקדש שהזיק פטור כגון [שור] של הקדש שנגח שור של הדיוט וכיוצא בזה קמא. ועוד פשוט דחי חשיב ממון גבוה אפילו בעל מום אבל אחר שחיטה ובעל מום הדיוט הוא וחיי' בנזקיו. וכל זה שאמרנו דוקא בהקדש בדק הבית אבל עניים דינו כממון הדיוטות לגבי נזקין וכן הסכימו כל הפוסקים. נגח ואחר כך הקדיש השור או הפקירו קודם שיגמרו הדין פטור ואם מכרו או נתנו קודם גמר דין חיי' שהרי הן נכסים המיוחדין פי' וטורף מן הלקוחות הניזק ודוקא דידוע שלא פרעו לו מזיק אבל אם אינו ידוע טוענין ללוקח שמא פרעו כמו שיכול לטעון מוכר שהוא המזיק קמא. נכנס שור ברשות המזיק והזיק שור בעל הבית פטור דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי קמא.
מסר בהמתו לד' שומרין לשומר חנם או לשומר שכר או לשואל או לשוכר כולם נכנסו תחת הבעלים ואם הוזקה או הזיקה השומר חייב. ואם קבל שמירת נזקיו ולא שמיר' גופו או בהפך כתבתיו בדיני שומרין בחלק שלישי. ודוקא שלא שמרוהו כלל אבל שמרוהו שמירה מעולה שומרין פטורין ובעלים חייבין ואם שמרוהו שמירה פחותה שומר חנם פטור דדי לו בשמירה פחותה ואם הוא שומר שכר או שוכר או שואל חייבין כי הם צריכין שמירה מעולה וכל אלו באותן הדברים שצריכין שמירה מעולה. מסר שורו לחרש שוטה וקטן אף על פי שהיה קשור הבעלים חייבין שדרך השור להתיר קשר שלו לצאת ואפילו שמרוהו שמירה מעולה ויצתה והזיקה הבעלי' חייבין ואם העיד בו שהוא נגחן מסתמא קבל עליו אם הזיק אבל הוזק כלומר שנגחו שור אחר פטור שומר (ומ"מ אם הוזק בענין אחר פטור שומר) ומ"מ אם הוזק בענין אחר שלא בנגיחה חייב שואל ושומר בין הכיר שהוא נגחן בין לא הכיר חייב בין בשמירת גופו בין בשמירת נזקיו. שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם ידע השואל שהיה נגחן הבעלים משלמים חצי נזק ושואל חצי נזק שאפילו היה תם כך היה משלם ואם לא ידע השואל שהוא נגחן אין השואל חייב ובעלים משלמין הכל שאלו כשהוא תם והועד בבית שואל והחזירו לבעליו וחזר לתמותו והבעלים משלמין חצי נזק והשואל פטור שכבר החזירו. שומר שמסר לשומר הראשון חייב לשלם לניזק ויעשה הוא דין עם השומר שמסרו לו ואם מסרו לבנו או לבני ביתו נכנסו הן תחת השומר כי כל המפקי' על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. שומר שחייב לשלם ואין לו ממה לשלם אם היה המזיק תם משלם חצי נזק מגופו ויהיה חוב לבעל הבהמה על השומר במה שגבה הניזק.
<h2>דף יד.</h2>
תולדות נזיקין כאבות שלהם לשלם מגופו אם הוא חצי נזק או מן העליה אם הוא נזק שלם חוץ מחצי נזק צרורות דמשלם מן העלי' דממונ' הוא קמא. תולדו' דקרנ' נגיפה דחפה בגופה נשיכה רביצ' בעיטה כך פשוט בקמא. שן ורגל פטורין ברשות הרבים וחייבין ברשות הניזק וקרן חייב ברשות הרבים חצי נזק וכן התיזה ברשו' הרבים והזיקה ברשות היחיד חייבת ודקדקו התוספות ועץ גדול ראשו ברשות הרבים וראשו אחר ברשות היחיד ודרסה עליו ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד עם העץ פטורה ויש מי שכתב דחייבת וכן כתב רבינו יצחק ברבי שמואל דחייבת וכן עיקר כי כבר קיימא לן התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחי' חייבת. קמא. כתב הרב רבי יונה דצרורות דקרן מועדת משלם חצי נזק מן העליה כגון צרורות דרגל כי יש לקרן נמי צרורות ופטורה ברשות הרבים. כל חצי נזק קנסא חוץ מחצי נזק צרורות כאשר אכתוב קמא. חצר השותפין אם מיוחדת לפירות ולשוורי' לשניהם פטור בה על השן ועל הרגל כל אחד לחבירו וחייב בה על הקרן ואם מיוחדת לאחד מהם לפירות ולשניהם לשוורים חייב בה על השן ועל הרגל כיון דמיוחדת לאחד לפירות לגבי אותו שמיוחדת לו קרינן לו בשדה אחר שהוא רשות ניזק אף על פי שמיוחדת לשניהם לשוורים קמא. אם נגח ברשות שאינה (על) [של] שניהם כגון שור של ראובן לשור שמעון בחצר לוי כרשות הרבים דמי וחייב על הקרן ופטור לשניהם על השן ועל הרגל כר"ה כגון אם הכניס ראובן פירותיו בחצר לוי שלא ברשותו ואכלתן שם בהמת שמעון קמא. התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד חייבת אחר מקו' הנזק שדינן ליה וקרינן ביה בשדה אחר קמא.
<h2>דף יד:</h2>
אין הבעלים משתלמין בניזקין ולא חייבין בכופר ואין הבהמה נהרגת אלא בראי' ברורה ובעדים ברורים כשרים להעיד שלא תאמר הואיל ואין מצוין באורוות הסוסים וברפת הבקר ובגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהם (או) [אם] העידו שבהמה זו הזיקה את זו שומעין להם או אם העידו קטני' או נשים שאד' זה חבל את זה או שהזיקו בשאר נכסים סומכין עליהם אין הדבר כן אלא לעולם אין מחייבי' ממון אלא על פי עדים כשרים בקמא. ועוד פשוט בבתרא [צ"ג ע"א] שור שהוא רועה על גב הנהר ונמצא שור הרגו בצדו אע"פ שזה נגוח או נשוך וזה החי ראוי ליגח ולישוך שמוע' בכך אין אומרין בידוע שזה הרגו או נשכו עד שיעידו בו עדים כשרים וכן גמל בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו. בעבור שאין מועד בבבל ואפילו נגח כמה פעמים וכן בכל חוצה לאר' לא הארכתי בעניינו.
אם הזיקה פרה טלית וטלית פרה אין אומרין תצא פרה בטלי' אלא שמין אותה בדמים ופירושו אם הזיקה פרה טלית בחצר הניזק וטלית הזיקה ברשות הרבי' או בחצר המיוחדת לזה ולזה בשוורים ולאחד מהן במטלטלין כי לגבי חיוביה דבור אינו יכול לומ' תורך ברשותי מאי בעי שהרי האי מיוחדת לשוורים לשניהם ולגבי נזק הרגל כיון דמיוחדת לחד במטלטלין לגבי אותו דמיוחד לו קרינן ביה שדה אחר והרי הוא רשות ניזק והפרה הזיקה ברגל והטלי' הזיק' פרה מדין בור ואין אומרי' יצא היזק זה בזה אלא שמין שני הנזקין ומי שהזיק יותר משלם וכמו כן מיירי ברשות הרבים וכגון שביעטה פרה בטלית דהוה ליה תולדה דקרן והכל ברשות הרבים קמא. בעלי' מטפלין בנבלה שאינו משלם מזיק בהמ' חיה או כלי שלם אלא הפחת והניזק יטול הנבלה או שברי כלים וכן בכל נזקין חוץ מגנב וגזלן שמשלם כלי שלם כאשר אכתוב במקומו. והפחת דמשעת מיתה עד שעת העמדה בדין על הניזק דמשעת מיתה או שבירה קיימא ברשותו והמזיק חייב להעלותה מן הבור ולהביאה מן המדבר קמא.
<h2>דף טו:</h2>
כל דבר משונה אפילו יש הנאה להיזיקא כגון כלבא דאכל אימרי כלומר כלב שאכל שה ושונר' דאכל תרנגולי רברבי כלומר חתול שאכל תרנגולים גדולים תולדה דקרן הוא ומשלם נזק שלם מן העליה ומגבין אותו בבבל. והרא"ש כתב כי הא דאמרינן משונר' ומשלם חצי נזק ולא מגבינן בבבל דוקא מפחת שפחתתו מיתה אבל דמי נבלה משלם אפילו בבבל ממה שאכלה ברשות הניזק וברשות הרבים מה שנהנית ולמעלה כתבתי בדין אכלה בהמה קמא. רבצה על הכלים בין גדולים בין קטנים משונה הוא ותולדה דקרן ומשלם חצי נזק ולמעך האד' והבהמה והכלים דרך הלוכה מן הצד אורחיה הוא ומשלם נזק שלם וכן כתב רמ"ה דזימנין דדחיקא לה עלמא ואי סמיכי לכותל אדם או בהמה וכלים בין גדולים בין קטנים וממעכה לה מן הצד משלם נזק שלם דכל שמיעכה מן הצד תולדה דרגל וכל שמיעכ' ברביצה תולדה דקרן בקמא [ט"ז ע"א]. רגל ותולדותיו מועדין מתחלתן כגון בגופה ובשערה או באוכף שעליה ובפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה וחמור במשאו או בכל דבר המחובר בגופה או בעגלה מושכת בקרו' והוליכא הקרון על הכלים ושיברתן או תרנגולין בדליל בין קשור מאיליו בין קשרו אדם ברגליהן והוליכו בעודו מחובר לגופן או הזיקו בכנפיהן משלם נזק שלם אבל אם אינו מחובר לגופה ובשעה שהזיק נקרא צרורות ואינו משלם אלא חצי נזק קמא [י"ז ע"ב].
לא מגבינן קנס בבבל ואי תפס לא מפקינן מיניה ואי אזמניה לדינא לארץ ישראל ולא רצה ללכת משמתין ליה ואם תפש יותר נזקקין לו בית דין ומוציאין מידו ושמין הנזק והראב"ד כתב דאף על גב דלא מגבינן קינסא אמרו רבנן דמשמתין ליה עד שיפייס לבעל דינו לפי ראות בית דין ואם יש לאותו קנס קצבה כגון חמשים דאונס ומפתה משמתינן ליה עד שיתן אותה קצבה והרא"ש תמה עליו שאין גובייאנא גדולה מזו לנדותו. כת' רמ"ה מה שאמרו אם תפש לא מפקינן מיניה דוקא כשתפש שיעור נזקו אבל תפש יותר מנזקו כגון תשלומי כפל וארבעה וחמשה מפקינן מיניה דלא עשו לו תקנה אלא שלא יפסיד והרא"ש כתב כי נראה לו כי אפילו בכפל ארבעה וחמשה. ואם בא הניזק לפני בית דין ואמר קבלו עדותי שאם אתפוס היום או מחר שלא יוציאו מידי אין בית דין נזקקין לקבל עדותו מאחר שאין דנין דיני קנסות, אבל אם תפש הניזק ובא המזיק לבית דין אומ' לניזק הבא עדים ואם תפש בדין אומרי' למזיק אין אנו דנין לחייבך אבל אם תרצה לפדות מה שתפס משלך תן כך וכך ואם תפס יותר מחזי' לו מה שתפס קמא. לשון ספר המצות זה שכלל כל המשלם מה שהזיק הרי זה ממון וכל המשלם יותר או פחות כגון תשלומי כפל או חצי נזק קנס הוא ואין חייבין קנס אלא על פי עדים אבל המודה בקנס מכל הקנסות פטור וכל קנס אין גובי' אותו בחוצה לארץ ואם היה הניזק תופש משל מזיק קודם ההיזק אין מוציאין אותו מידו או אפילו בשעת היזק אם תפש מזיק עצמו אבל בדברים לא הקלו לתפוש שאם יתפוש מוציאין מידו מפני שאין דנין דיני קנסות וזה יפסיד יותר ממה שהזיק ובין כך ובין כך מנדין אותו עד שיסלק אותו היזק כלומ' משמתין אותו עד שיהרג המזיק אף על פי שאין מחייבין אותו לפרוע הקנס את הנזק משמתין עד דמסלק היזיקא. ואין מגדלין חזירים בכל מקום ואפי' למשוח בהם עורות מפני שהזיקו מצוי ומרובה כי למוכרו לגוי אסור לעשו' בו סחורה. ולא יגדל כלב רע אלא אם כן קשור בשלשלת ואם מכר קרקע לגוי בצד חבירו מנדין אותו אבל מגדל כלבים בעיר הסמוכה לספר כלומר בין מלכות למלכות ביום קושרו ובלילה מתירו כי כלבים הזקן מצוי כמו חזירים. ולא יעמיד סולם רעוע תוך ביתו קמא. ואם נפלו לו כלבים או חזירים בירושה מוכרן על יד.
הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס מועדין מתחלתן בכל ניזקין בכל מיני דאורחיהו ואפילו הם בני תרבות ומשלמין נזק שלם וזאב וכל האחרים זולת הארי דרכם לטרוף כלומר להרוג קודם ולאכול והארי דרכו לדרוס ולאכול אין דרכו וזהו קרן ולטרוף להניח דרכו ומסתבר' שאם היה ברשו' הניזק משלם נזק שלם כדין שן על הבשר שאכל כי אינו משונה אלא על המיתה ולמטה תמצאנו בדין כלבא דאכיל אימרי קמא. נחש אפילו תרבות דרכו לישוך והוא תולדה דרגל לפוטרו ברשות הרבים ולחייבו נזק (שלא) [שלם] ברשות הניזק אף על פי שאינו נהנה בנשיכתו כיון שהוא דרכו כך קמא.
<h2>דף יז:</h2>
כל דבר משונה אפילו יש הנאה להיזיקא כגון כלבא דאכל אימרי כלומר כלב שאכל שה ושונר' דאכל תרנגולי רברבי כלומר חתול שאכל תרנגולים גדולים תולדה דקרן הוא ומשלם נזק שלם מן העליה ומגבין אותו בבבל. והרא"ש כתב כי הא דאמרינן משונר' ומשלם חצי נזק ולא מגבינן בבבל דוקא מפחת שפחתתו מיתה אבל דמי נבלה משלם אפילו בבבל ממה שאכלה ברשות הניזק וברשות הרבים מה שנהנית ולמעלה כתבתי בדין אכלה בהמה קמא. רבצה על הכלים בין גדולים בין קטנים משונה הוא ותולדה דקרן ומשלם חצי נזק ולמעך האד' והבהמה והכלים דרך הלוכה מן הצד אורחיה הוא ומשלם נזק שלם וכן כתב רמ"ה דזימנין דדחיקא לה עלמא ואי סמיכי לכותל אדם או בהמה וכלים בין גדולים בין קטנים וממעכה לה מן הצד משלם נזק שלם דכל שמיעכה מן הצד תולדה דרגל וכל שמיעכ' ברביצה תולדה דקרן בקמא [ט"ז ע"א]. רגל ותולדותיו מועדין מתחלתן כגון בגופה ובשערה או באוכף שעליה ובפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה וחמור במשאו או בכל דבר המחובר בגופה או בעגלה מושכת בקרו' והוליכא הקרון על הכלים ושיברתן או תרנגולין בדליל בין קשור מאיליו בין קשרו אדם ברגליהן והוליכו בעודו מחובר לגופן או הזיקו בכנפיהן משלם נזק שלם אבל אם אינו מחובר לגופה ובשעה שהזיק נקרא צרורות ואינו משלם אלא חצי נזק קמא [י"ז ע"ב].
צרורות חצי נזק והוא כל דבר שאינו מחובר לגוף הבהמה כשהזיק בו כגון נתזו אבנים מתחת רגליה או הטילה גללים וטינפה פירו' או תרנגולין ברוח שבכנפיהם או הושיט ראשו לתוך כלי זכוכית ותקע בו ושיברו וסוס שצנף וחמור שנער. וכח כחו כגון שבצרורות שיבר כלי ואותו כלי התיז ושיבר כלי אחר ואפילו הם מאה חצי נזק וממונא הוא כל צרורות ולא קנס קמא. ביעטה בארץ ברשות הניזק והתיזה צרורות מחמת בעיטה והזיקו חייב לשלם רביע נזק שהשינוי הוא בהתזת צרורות ואם תפס הניזק חצי נזק אין מוציאין מידו דסברתם דכל תיקו אוקי' ממונ' בחזק' מאן דתפיס אפילו בעדים תפס קמא. דרסה על הכלי ונתגלגל ונשבר במקום אחר משלמין נזק שלם דרסה על הכלי ושיברתו והשברים נפלו על כלי אחר ושיברו אם הוא ברשות ניזק פטור על ראשון ועל שני חייב אם התיזה ברשות הרבים והזיק' ברשות היחיד. היו מהדסין על גבי עיסה וטינפו או נקרו פי' משלמין נזק שלם ואם נתזו צרורות והזיקו משלמין חצי נזק וכן חזי' שהיה נובר באשפה והתיז היה דליל קשור ברגל התרנגול וזרק הדליל על הכלי ונשבר האי צרורות ומשלם חצי נזק ובדליל של הפקר או של בעל תרנגול והצניעו דאם לא הצניעו משלם נזק שלם אם הדליל (יש לו) [שלו] דצרורות אינו משלם חצי נזק אלא כשזרק דבר של הפקר אבל אם זרק משל בעל בהמה משלם נזק שלם ואם הזיק בדליל דרך הילוכו משלם נזק שלם דכגופו דמי כגון עגלה המושכת בקרון ואם הזיק הדליל אחר שורו פטור בעל תרנגול דשורו כרה הבור. ודליל שיש לו בעלים ולא הצניעו ונקשר ברגל התרנגול דהפקר בעל הדליל חייב נזק שלם ודוקא ברשו' הרבים משום בורו המתגלגל ובתרנגול דיש לו בעלים והזיק דר' הילוכו משלם בעל דליל חצי ובעל תרנגול חצי ואם בזריקה הזיק משלם בעל תרנגול רביע ובעל דליל ג' חלקים. ודליל של הפקר שקשרו אדם ברגל תרנגול חייב הקושר ובעל הדליל פטור ואם בדליל שיש לו בעלים ולא אצנעיה מחייב בעל דליל. היו מחטטין החבל ונפסק החבל ונשבר הדליל כגון שנתגלגל במקום אחר ושם נשב' משלמין על הדליל נזק שלם ועל החבל חצי נזק ואם יש בחבל עיסה ובאכילתן מן העיסה פסקו החבל משלמין נזק שלם אפילו מן החבל. [לשון הרמב"ם פ"ב נזק"מ ה"י] התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר היה חוט או רצועה קשור ברגליה' ונסתבך הכלי בתוך החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק במה דברי' אמורים בשקשרו אדם אבל נקשרו מאליהן בעל התרנגול פטור ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל. הצניע בעל החוט את החוט ודרסו עליו התרנגולים והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו את הכלי' אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא. תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו את הכלים בכנפיהם משלמין נזק שלם ואם ברוח שבכנפיהם משלמין חצי נזק. היו מהדסין על גבי עיסה או על גבי פירות שטנפו או נקרו משלמין נזק שלם הזיקו בעפר או בצרורות שהעלו בכנפיהם או ברגליה' משלמין חצי נזק. היו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר ואם היה על החבל אוכל ובעת אכילתן פסקוה משלם אף על החבל נזק שלם. וחוט או רצועה שכתב הרמב"ם הוא דליל מלשון חז"ל קמא.
<h2>דף יט.</h2>
ביעטה והתיזה במקום שאי איפשר לה אלא א"כ התיז בעיא ולא איפסיק אם הם צרורות (ופשוט) [ופטור] ברשות הרבים או קרן וחייב חצי נזק ולמי שפסק דכל תיקו לא מפקינן מיני' אם תפס כמו כן בכאן אם תפס הבהמה עצמה גובה חצי נזק ואם ברשות הניזק אפילו תפש שאר מטלטלין גובה [חצי] נזק (שלם), ולאותן שכתבו דמפקינן מיניה כמו שכתבתי למעלה אם הוא ברשות הרבים אינו גובה כלל אפי' תפש ואם ברשו' הניזק אפילו תפש גובה רביע נזק שמא [יש] שינוי לצרורות. ואם התיזה ברשות הרבי' דתולדה דרגל הוא ופטור בר"ה כתבתיו למעלה. ואם התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד חייבת כי הביעור היה בשדה אחר קמא. כשכשה בזנבה אפילו כשכוש יתירה תולדה דרגל ופטור ברשות הרבים קמא. כשכשה באמתה ספק אם רגל או קרן כי היא בעי' ולא איפשיטא ולאותם שפסקו דכל תיקו אם תפש לא מפקי' מיניה אם הזיקה ברשות הרבים ותפש גוף הבהמה גובה חצי נזק וברשות ניזק אם תפש אפילו שאר מטלטלין גובה נזק שלם וכן כתב הרמב"ם, (ולאותם שפסקו דמפקינן מיניה הזיקה בחצר הניזק ותפס גוף הבהמה גובה חצי נזק וברשות ניזק אם תפש אפילו שאר מטלטלין גובה נזק שלם וכן כתב הרמב"ם) ולאות' שפסקו דמפקינן מיניה הזיקה בחצר הניזק ותפס גוף הבהמה גובה נזק שלם ממה נפשך אבל ברשות הרבים מפקינן מיניה קמא.
<h2>דף יט:</h2>
אכלה בהמה משלמת מה שנהנ' אף על גב דהוי שינוי אם אכלה ברשות הרבים ואם אכלה בחצר הניזק כל דמי נבלה כאש' אכתוב בדין כל דבר משונה כך כתב הרא"ש קמא. שן חייבת אין חילוק בין שן חיה לשן בהמה פי' כגון דאכלה דבר הראוי לה כגון ארי וכיוצא בו בשר וכן כל כיוצא בו בקמא. אכילה על ידי הדחק כגון פרה שעורים שמאכילה וחמור שאכל כרשינים וכלב שלקק שמן וחזיר שאכל חתיכת בשר וחתול שאכל תמרים וחמור שאכל דגים אף על פי שאין דרכן לאכול אלא על ידי הדחק כגון פרה שעורי' שמאכילה וחמור שאכל כרשנים וכלב שלקק שמן וחזיר שאכל חתיכת בשר וחתול שאכל תמרים משלמים נזק שלם ואם אכלה אוכלים הרעים לה כגון שאכלה חטים הואיל ולא נהנית פטורה קמא.
<h2>דף כ.</h2>
אכלה שום דבר ובעת האכילה שיברה דבר אחר כגון ששיבר סל לאכול הלחם שבתוכו חיי' נזק שלם כי הכל תולדה דשן ואם לאחר שאכל שיבר הוי השבירה שינוי ומשלם חצי נזק על השבירה ואין גובין אותו בחוצה לארץ וכן ראתה בהמה אוכלין על החבית ועלתה שמה לאכול משלם נזק שלם אף על החבית דדרכה בכך קמא. אכלה ברשות הרבים ממקום גבוה שצריך קפיצה ממעל גבי חבירתה וקפצה רשות הניזק הוא וכן מעל קופתו המופשלת לאחריו חייבת ובלא קפיצה פטור ובין הלכה ואכלה ובין עמדה ואכלה פטורה זולתי בקפיצה קמא. מתגלגל בעיא ולא איפשיטא ופרש"י וכן הרמב"ם ז"ל [נז"מ פ"ג ה"ד] גלגלה בהמה העומד' ברשות הרבים עמיר מרשות הניזק לרשות הרבים ואכלה שם אי אזלי בתר מקום אכילה או בתר מקום שלקחו משם והקשו עליו כי בודאי בענין כזה בתר אכילה אזלינן ור"י פירש עמיר שהיה מתגלגל מחצר הניזק לרשות הרבים ועכבתו בהמתו ואכלתו בחצר הניזק ואם לא עכבתו היה סופו לנוח ברשות הרבים ולא איפשיטא ואזלי' לקולא ואם תפס הניזק מה שהזיקה אין מוציאין מידו כסברת הגאונים קמא. צרורות דשן כגון חזיר החופר באשפה והתיז צרורות כי יש צרורות לשן כמו לרגל כתב הר' יונה דמשלם חצי נזק מהעליה ופטורה ברשות הרבים כדין שן. אכלה כסות וכלים ברשות הרבים חייבת דשנוי הוא ומשלמת חצי נזק כמו קרן ואפילו ברשות הניזק קמא. אכלה פירות בר"ה אע"פ ששן פטורה ברשות הרבים משלמת מה שנהנית יש מי שפס' כמ"ד עמיר כלומר כמה יתן לה מתבן (ויש מי שפסק כמאן דאמר דמי עמיר כלומר מה יתן לה מתבן) דמי התבן ויש מי שפס' כמ"ד דמי שעורים בזול קמא.
<h2>דף כא.</h2>
היא ברשות הרבים ואפילו החזירה ראשה ואכלה בצידי רחבה פטורה וכן מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים שמכניס כותלו לצד פנים ומניח שם רחב' משלו לצד רשות הרבים ואכלה שם פירות שהניח הוא שם פטורה ואפילו החזירה ראשה כשאכלה קמא. נטלה ברשות הרבים ואכלה ברשות אחר פטורה. ואם נטלה ברשות הניזק נראה לפי סברת הרא"ש דחייב קמא. פי בהמה כחצר הניזק דמי כגון בהמה של לוי ברשות שמעון ובא ראובן והושיט לתוך פיה מפירות שמעון והיה ראובן המושיט חרש או שוטה או פקח ואין לו ממה לשלם חיי' לוי ואפילו היו הפירות במקו' שלא תוכל ליטלם הבהמ' כי פי פרתו כחצר הניזק דמי ואם היה בן דעת המושיט חייב המושיט ופטור בעל הבהמה זולתי כשאין למושיט ממה לשלם קמא [כ"ג ע"ב]. אכלה ברשות הניזק ותפס הבהמה יכול לטעון עד כדי דמיה בהיזק אם לא נודע ההיזק בעדים ובשבועת היסת ובבהמ' שהיה יכול לטעון לקוחה היא בידי כגון שאינ' הולכת בלא שומר כאשר אכתוב בדיני טלטל ובהמה אבל יותר מכדי דמי' אינו נאמן בלא עדי' בתרא. אשה שנכנסה לאפות לחצר בעל הבית ובהמתו אכלה מן העיסה יותר מדאי ומתה האשה חייבת ולא אמרי' הכא היה לה שלא תאכל והיה לו לבעל הבית למונעה שלא תאכל כי בעבור שצריך הלישה והקיטוף צניעות הניח אותה בעל הבית לעצמה כדי שלא יביט בה לא הוא ולא בני ביתו קמא [מ"ח ע"א].
<h2>דף כא:</h2>
הכלב והגדי שקפצו (לראש) [מראש] הגג ושברו כלים משלמין נזק שלם ואם נפלו פטורין ודוקא דמקרבי כלים לצד הכותל שלא היו יכולין לישבר בקפיצה דהוי תחלתו וסופו באונס ואם הכלי ארוך וראשו א' סמו' לכותל והשני רחוק שבקפיצ' בהמה יכול לישבר ונפלו וכל שכן אם כל הכלי רחוק מהכותל חייב דתחלתו בפשיעה שהיתה יכולה לשוברו בקפיצה וסופו באונס שנפל וחייב ואם היה הכותל צר אפי' נפלו חייבין שגם לגבי נפילה פשיעה היא ומה שאמרנו שאם קפצו משלמין נזק שלם היכא דמקרבי כלים לגבי כותל זהו לפי הרשב"א והרא"ש אבל רמ"ה פי' דמשלמין חצי נזק דמשונה הוא מאחר דמקרבי לכותל ע"כ, ואם מרחקו מן הכותל אפילו נפלו משלמין נזק שלם. ואם דלגו ממטה למעלה פטורין לגמרי מלמעלה למטה חייבין. ואם הפכו ממה שדרכן כגון גדי שדלג כמו כלב בסריטת הצפרנים או כלב כמו גדי בדילוג בלא סריכה מלמטה למעלה פטורין מלמעלה למטה פי' בהפך משלמין נזק מציעא. כבר נפסק הדין דכל חצי נזק ק(י)נסא זולתי דצרורות ואין גובין אותו בחוצה לארץ (ישראל) זולתי אם תפס כאשר אכתוב אבל שן ורגל שמועדין מתחלתן דנין אותו די[י]ני חוצה לארץ זהו פשוט בגמרת קמא [פ"ד ע"ב].
<h2>דף כב.</h2>
אשו חייב משום חציו כאלו השליך חץ בידים אפילו הדליק בתוך שלו ופשע בשמירתו והלכה ודלקה בתוך של חבירו אם נשרף אדם ברוח מצויה חייב מיתה ואם הזיקו חייב בד' דברים ואפרשם בח' הב' בע"ה. והיכא דכלו לו חציו חייב משום ממונו שהזיק וחייב בגלוי ופטו' בטמון כגון שנפלה דליק' באותה חצר ונפל גדר שלא מחמת דליקה והלכה והזיקה בחצר אחרת פי' דאם נפלה מחמת דליקה לא כלו חציו וחייב אפילו על הטמון ואם נפלה שלא מחמת דליקה חייב על הגלוי שבחצר האחר' כגון שהיה לו לגדור ולא גדרה ופטור על הטמון אבל כל זמן שלא כלו חציו לא פטרה תורה טמון קמא. טמון באש פטור כשכלו חציו כמו שכתבתי למעלה ואפילו דברים שדרכן להטמין שם כמו מוריגים וכלי בקר בגדיש וכל דבר בבירה כי דרכן של בני אדם להניח כל דבר בבית קמא. הדליק גדיש וגדי כפות לגדיש ועבד סמוך לו ונשרף הכל חייב על הגדי מפני שהוא פטור על העבד שהיה לו לברוח וכן דרך בני אדם בגדיש לעשות כך אבל עבד כפות וגדי סמוך פטו' שאין דרך וקם ליה בדרבה מיניה על העבד. ורשב"ם כתב כי כל זמן שחייב על העבד פטור על הגדי בין כפות בין סמוך ואם פטו' על העבד כגון שאינו כפות אם הגדי כפות חייב עליו ואם סמוך פטור עליו שהיה לו לברוח וכן נראה עיקר קמא. אחד הביא האור ואחד הביא עצים מביא עצים חייב אחד הביא עצים ואחריו הביא אחר האור מביא האור חיי' בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד כולן פטורין ואם ברוח מצויה אחרון חייב ליבה וליבתו הרוח חייב ודוקא כשלא ילבנו הרוח בלא הוא פטור אף על פי שיש בלבויו כדי ללבות ואם אין בזה כדי ללבות ולא בזה ונצטרפו הרוח ולבויו פטור אפילו שהיה הרוח שם בשעה שהתחיל ללבות. פי' וזה המלבה וליבתו מיירי בגחלת המונחת על גבי עצים ולפי דבריה' המניח גחלות עמומו' על גבי עצי' ובא רוח מצויה וליבתן והזיקה האש חייב האחרון וכן עיקר קמא.
כלב שנטל פת שאופין עם הגחלים והיא חררה בלשון חכמים והלך אל הגדיש ואכל את הפת והדליק הגדיש משלם נזק שלם על הפת ועל הגדיש מאותו מקום שהניח בו הפת דוקא ועל הנשאר מהגדיש חוץ מאותו מקום שהניח בו הפת משלם חצי נזק ודוקא שהניחה בגדיש ולא זרקה אלא אדיי אדויי כלומר שניפץ הגחלים מעל החררה וזרקה משלם על החררה נזק שלם אם אכלה בגדיש של ניזק ועל כל הגדיש חצי נזק דצרורות דכלבו הן ואם אכלה בגדיש בעלמא פטור על החררה אפילו שלקח' מרשות ניזק ודוקא שאני אומר כי בעל הכלב חייב על שום דב' מהדלקה כששמ' בעל האש את האש וסגר הדלת עליו ובא הכלב וחת' הדלת ונקב חור ונכנס כי סתם דלתות חתורו' הם אצל הכלב ונטל הפת מעל האש ויצא והלך בגדיש לאוכלו שם והדליקו אבל אם לא שמר בעל האש את אשו בטוב חייב על שריפת הגדיש ועל האש ובעל הכלב חייב על אכילת הפת ועל שריפת הפת בגדיש בקמא.
<h2>דף כג:</h2>
בהמת הקצבי' שממתינין אותן לשחוט עד יום ידוע ומזיקות ברשות הרבים מתרין בהו ואי לא ציתי ישחטו אותם קודם זמנם קמא. עז לחלבה ורחל לגיזותיה שאינן עומדות לשחיטה כמו שכתבתי למעלה מתרין בהו בבעלים ואי מפסדי משלמי ברשות הניזק, ודוקא בעומדות לשחיטה שאע"פ שישלמו טורח לבא עמהם לדין וגם פעמים שאין עדים אבל עז עומדת וכו' יכול לומר כשיזקו אשלם כמו שמצינו בעיזי דבי תרבו שאמר להצניעם ולא אמר לשוחטם קמא.
<h2>דף כד:</h2>
משסה כלבו של חבירו בחבירו פטור משסה מדיני אדם וכן אם שיסה בו נחש והרגו או הזיקו פטור וחיי' בעל כלב חצי נזק שיסהו בעצמו פטור בעל כלב דכל המשסה ובא אחר ושיסה בו פטור קמא. שתי פרות א' מהלכת וא' רבוצה ביעטה מהלכת ברבוצה חייבת חצי נזק דרס עליה פטורה קמא. ועוד מוכח ביעטה רבוצה במהלכת חייבת ואם הוזקה ממילא פטור'. רגל בהמה שהרגה תינוק בחצר הניזק משלמת כופר כי לא דוקא חייב קרן בכופר אלא בכל חיובי השור יש בו כופר ורגל הו' מועד מתחלתו ואם תפס ניזק כדי הכופר יש נפקותא בדין זה בחוצה לארץ קמא.
<h2>דף כו.</h2>
משסה כלבו של חבירו בחבירו פטור משסה מדיני אדם וכן אם שיסה בו נחש והרגו או הזיקו פטור וחיי' בעל כלב חצי נזק שיסהו בעצמו פטור בעל כלב דכל המשסה ובא אחר ושיסה בו פטור קמא. שתי פרות א' מהלכת וא' רבוצה ביעטה מהלכת ברבוצה חייבת חצי נזק דרס עליה פטורה קמא. ועוד מוכח ביעטה רבוצה במהלכת חייבת ואם הוזקה ממילא פטור'. רגל בהמה שהרגה תינוק בחצר הניזק משלמת כופר כי לא דוקא חייב קרן בכופר אלא בכל חיובי השור יש בו כופר ורגל הו' מועד מתחלתו ואם תפס ניזק כדי הכופר יש נפקותא בדין זה בחוצה לארץ קמא.
<h2>דף כז:</h2>
בהמה היא בהפך האדם ועיניה למטה ואם הזיקה דבר העומד למטה חייבת זולתי אם הוא רגל ברשות הרבים כי היה לו להתבונן ולהסתכל, זולתי אם לא היה באפלה ובקרן זוית שיצתה ממבוי זה ונכנסה במבוי אחר פתע פתאם או שמילא כל רשות הרבים חביות, ואם הוזקה בו המניח פטור, ואם מלא הכל חביות או בקרן זוית והוזקה בהן מניח חייב. ואם הוא דבר העומד למעלה כנגד עיניה אין לה להסתכל ואם שיברה פטורה אפילו לא מילא וכו' ואם הוזקה בהן חייב המניח, ודוקא אין בעליה עמה אבל בעליה עמה פטו' מניח כי היה לו לשמו' בהמתו ואם היא טעונה שאין יכול בעליה לעיין לפני' המניח חיי' בקמא.
<h2>דף כח:</h2>
אבנו שהניחו ברשו' הרבים אפילו נתקל בקרקע ונישוף באב' או במשאו שהוא בור חייב בעל הבור דכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי נשתלם מהאי וכל שכן נתקל באבן ונישוף באבן אבל נתקל בבור ונישוף בקרקע פטור ודוקא כשנחבט בקרקע כריית בורו אבל זהו כמו נתקל בבור ונפל לאחרי הבור דמודה שמואל שפטור קמא.
<h2>דף ל.</h2>
גודר גדרו בקוצים או המצניע קוץ וזכוכי' פטור ודוקא מצמצם כלומר שהכניסם בתוך שלו ואינו יוצא כלל לרשו' הרבים לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכותלים אבל מפריח חייב כלומר שראשי קוציו ברשות הרבים דהוה ליה בור ברשות הרבים ודוקא שיוצאין למטה סמוך לקרקע שעיני האדם למעלה אבל אם יוצאין כנגד עיניו למעלה פטור המצניע דמיבעי ליה לעיוני דבבהמה הוא בהפך כי עיניה למטה ואם יוצאין למטה סמוך לקרקע והוזקה פטור מצניע ואי למעלה כנגד עיניה חייב מצניע כאשר אכתוב כי האדם עיניו כנגדו והבהמה עיניה תמיד בארץ. וגדר שנפל לרשות הרבים והוזק בהן אחר חייב פי' ודוקא כשלא הפקירו והיה לו פנאי לסלקו אבל אם לא היה לו פנאי אפי' לא הפקירו או הפקירו אפילו היה לו פנאי פטור דמפקיר נזקיו אחר נפילת אונס פטור קמא. לא יטיל אדם מרשותו לרשות הרבים כך פשוט בקמא. המצני' קוציו וזכוכיותיו בתו' כותלו של חבירו ובא בעל כותל וסותרו ונפלו לרשות הרבי' והזיקו אם הכותל רעוע חייב המצניע דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיסתרהו ויפלו לרשות הרבים והסותר עש' כדין שסתרו ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שהצניע שם אבל כותל בריא פטור המצניע דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה מאחר שהיה ברי' אבל בעל הכותל חייב דבעי ליה לעיוניה קמא. המכסה בור בכיסויו של חבירו ובא בעל הכסוי ולקחו והוזקו בבור בעל הבור חיי' ולא אמרי' כיון שמכיר בעל הבור היה לו להודיע קמא.
מי שעושה שום דבר ברשות הרבים אפילו מי שנתנו לו רשות כגון מוציא זבלו ומזבלו שם או בונה ומביא אבנים לבנין אבל אין שורין טיט ברשות הרבים ואין (לו בנין) [לובנין] לבנים אבל גובלין טיט ברשות הרבים (ואין לובנין לבנים) ואפילו כל מה שעושה ברשות בית דין חייב לשלם מציעא. כותל ואילן שנפלו לרשות הרבים או שהתרו בו בית דין ונתנו לו זמן לקוץ שלשים יום או לסתור הכותל ונפלו תוך הזמן והזיקו בשעת נפילה ולא ידעו בעלים בנפילה או ידעו ולא היה להם פנאי או היה להם פנאי והפקירם פטור נפלו אחר זמן בית דין והזיקו אחר נפילה חייב אפילו הפקירם ואם אחר זמן בית דין נפלו והזיקו בשעת נפילה יש לו דין בורו ואם נפלו מחמת זועו' ורוחות וגשמים אם בנאו כראוי פטור ואם לאו חיי' פירוש ואפי' לא נתנו לו זמן בית דין מציעא [קי"ז ע"ב]. כותל שנפלה לגנתו של חבירו ואמר ליה פנה אבניך ואמר הלה הגיעוך אין שומעין לו וחייב לפנותם ואם משקבל בעל גנה לפנותם ויהיו שלו אמר אחר כך בעל כותל טול יציאותיך ותן לי שלי אין שומעין לו ודוקא שפינה אותם כבר שאם לא פינה יכול לחזור בו כך פשוט מציעא. ההופך תבנו וקשו לזבלים ברשות הרבים והזיקו חייב לשלם כי יש לו רשות כל ל' יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם ובהמה וכל הקוד' בהם זכה. מעו' שנידושו והשביחו וקנסו גופן אטו שבחן משום דיש לו שבח אבל בגלל וכיוצא בו שאין בו שבח לא קנסו כמו שכתבתי ואין מורין כן דאמרינ' ליה אם בא לפנינו דאסור משו' גזל ואם התרו בו ולא סלקא מפקירין אותם ובעיא אי גזרינן גופן אטו שבחן מיד או לכשיבא השבח ולא איפשיטא ואין מוציאין ממון מיד בעליו הראשונים ואם תפשו קודם שיבא השבח לא מהניא תפיש'. קמא.
<h2>דף לא.</h2>
שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה נתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשו' חייב בנזקי שני דאף על גב דק"ל נתקל אנוס הוא מאחר שהיה לראשון שהות לעמוד ולא עמד חייב אבל אם היה לו שהות לעמוד קודם שנתקל בו השני פטור הראשון מנזקי שני דלא אמרינן היה לו להזהירו שישמר ממנו שלא יכשל בו דמתוך שהוא טרוד בנפילתו לא הזהיר ופטור. הקדרין ומוכרי זכוכית שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל וכן השני בראשון והשלישי בשני ראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי שלישי כשהיה להם שהות לעמוד וכולן חייבין בנזקי גופן ופטורין בנזקי ממונם ואם מחמת ראשון נפלו כאשר אבא' ראשון חייב בנזקי כולן ואם הזהירו זה את זה כלומר שלא היה להם לעמוד הרי הוא כמו שהזהירו זה את זה ופטורי' ואם ממונן הזיק כלומר משאם פטורין עליהם דהם לא כרוהו וכולן פטורין על נזקי ממונן של מזיקין כלומר ששניהם פטורין ואם הוזקו (הנסקלין) [הנתקלין] בהם בממונן כבור שפטור בו כלים אבל ראשון חייב בנזקי שני כשהוזק גוף השני בין בממון הראשון כלומר במשאו בין בגופו של ראשון אבל שני חייב בנזקי גופו של שלישי בגוף השני אבל אם הוזק גוף השלישי בממונו כלומר ממשאו של שני פטור השני דאמר ליה האי בירא לאו כריתיה וכולן חייבין בנזקי גופן ואם הזהירו זה את זה כולן פטורין, כי בלא הזהירו אם לא היה להם שהות לעמוד פטורין, אף על פי שהיה שהו' להם לעמוד קמא. וזהו לשון הרמב"ם בנזקי ממון [פי"ג ה"ח] שני קדרין שהיו מהלכין בדרך זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון אם היה לראשון לעמוד ולא עמד חייב בנזקיו של שני אף על פי שהוא אנוס בשעת נפילה אינו אנוס בהיותו מוטל בדר' והרי יכול לעמוד ואם לא היה יכול לעמוד פטור אף על פי שלא הזהיר לזה שנתקל בו מפני שהוא טרוד בנפשו בד"א שהוא חייב בנזקו של שני כשהוז' גופו של שני אבל אם הוזקו כליו פטור שאינו חייב על הכלים כבור וכל תקלה תולדה דבור כמו שאמרנו. הקדרין ומוכרי זכוכי' וכיוצא בהן שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכל א' מהם יש לו לעמוד ולא עמד הראשון חיי' בנזקי גופו של [שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בין שהוזק במשאו והשני חייב בנזקי גופו של] שלישי אם הוזק בגופו של שני אבל אם הוז' במשאו של שני שנפל פטור שהרי אומר לו הב' בור זה שהוא תקלה אין אני כורה אותו שהרי הראשון הפיל השני במשאו ואם הם הזהירו זה את זה כולן פטורין נפל הראשון והיה מוטל לרוחב הדרך ונתקל א' בראשו וא' ברגליו הרי זה חייב בנזקי כול' הואיל והיה ראוי לעמוד ולא עמד ע"כ.
<h2>דף לב.</h2>
משסה כלבו של חבירו בחבירו פטור משסה מדיני אדם וכן אם שיסה בו נחש והרגו או הזיקו פטור וחיי' בעל כלב חצי נזק שיסהו בעצמו פטור בעל כלב דכל המשסה ובא אחר ושיסה בו פטור קמא. שתי פרות א' מהלכת וא' רבוצה ביעטה מהלכת ברבוצה חייבת חצי נזק דרס עליה פטורה קמא. ועוד מוכח ביעטה רבוצה במהלכת חייבת ואם הוזקה ממילא פטור'. רגל בהמה שהרגה תינוק בחצר הניזק משלמת כופר כי לא דוקא חייב קרן בכופר אלא בכל חיובי השור יש בו כופר ורגל הו' מועד מתחלתו ואם תפס ניזק כדי הכופר יש נפקותא בדין זה בחוצה לארץ קמא.
<h2>דף לג.</h2>
פועלים שנכנסו לתבוע שכרן ונגחן שור או נזקן כלבו של בעל הבית אם מצוי בעל הבית בשוק שהוא רגיל לצא' שם פטור בעל הבית שהיה להם להמתין עד שימצאוהו בשוק ושלא ברשותו נכנס ואם אינו מנהגו לצאת בשוק חייב הוא בעל הבית ואם לפעמים מצוי ולפעמים אינו מצוי פטור ואם בפתח קרא לבעל הבית ואמר לו הן ונכנס ונגחן שורו פטור שהן רוצה לומר עמוד במקומך עד שאדבר עמך קמא. שני שוורים תמים שחבלו זה בזה כגון שור תם שהפסיד בשור תם כמוהו שוה מנה וחזר זה הניזק והפסיד במזיק שוה ארבעים הרי בעל הראשון משלם לבעל אחרון שלשים היו שניהם מועדין בעל הראשו' משלם ששים ראשון תם ואחרון מועד בעל ראשון משלם עשרה וכן תם או מועד שחבל באדם וא[ד]ם בהם תם משלם במועד חצי נזק ומועד נזק שלם ודוקא שחבלו זה בזה כאחת או שאחר שעה שחבל בו הראשון חזר השני חבל בראשון אז משלמין במותר אבל אם בשע' חימום חבל שני בראשון שני פטור ראשון חייב קמא. שור שוה מאה שנגח שור שוה מאתים נוטל השור ויוחלט השור ואם הקדישו ניזק או מכרו מכור או נתנו הכל עשוי כפי חלקו ואם שבח או כחש ברשותו כחש ושבח אינו יכול לסלקו בדמים ואם הקדישו מזיק פודהו בדב' מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כיצד שור תם שהזיק ומכרו המזיק עד שלא עמד בדין אף על פי שהוא מכור הרי הניזוק גובה ממנו וחוזר הלוקח וגובה מן המזיק שמכר לו שכיון שהזיק יש לו קול ולא היה לו לקנותו עד שיגבה הניזק הקדישו מזיק הרי זה מוקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון שחטו גובה הניזק מבשרו וחייב לשלם מזיק הפחת שפיחת בשביל השחיט' ישלם לניזק כנגד חלק הנזק שיגיע לו בפחת שחיטה נתנו במתנ' לא עשה כלום ואם חדש ביד הלוקח חייב לשלם לניזק כפי חלקו ודוקא שיזכה בו נזק אחר כך בדין קדמו בעלי חובות של מזיק ותפסוהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא זכו בו אלא הניזק גובה ממנו שאפילו היו בעלי חובות תחלה והזיק הרי זה גובה ממנו פי' ואם היה משועבד לבעל חוב באפותיקי מפור' וקדם החוב לנזק אין הניזק גובה ממנו ואם קדם הנזק לחוב גובה ממנו ואפי' קדם בעל חוב וגבאו למ"ד ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. מועד שהזיק בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין והקדישו או מכרו נתנו במתנה מה שעשה עשוי קדמו בעלי חובות והגבוהו בין חב עד שלא הזיק או בין הזיק עד שלא חב זכו בו לפי שאי' משתלם הנזק אלא מן העליה שבנכסי המזיק והרי כל נכסיו משועבדים לנזקי' וכל זה שכתבתי נפקא מינה לנו שבבבל אם תפס לא מפקי' מיניה קמא.
<h2>דף לד.</h2>
כבר אמרנו שפחת נבלה דניזק ושבח הנבלה חולקין והנה לך החלוקין שור שוה ק"ק שנגחוהו ומת והרי הנבלה שוה בשעת מיתה ק' ובשעת העמד' בדין פיחתה והרי היא שוה פ' אין המזיק משלם לו אלא ק' ואם היה תם משלם לו נ' מגופו השביח הנבלה והרי היא שוה בשעת העמד' בדין ק"נ הרי המזיק משלם לו צ' אם היה מועד ואם היה תם משלם מגופו מ"ה וזהו שנ' וגם את המת יחצון שבח המת יחצון. שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' והפחיתו נ' ובשעת העמדה בדין השביחה הניזק והרי היא שוה ד' מאות ולולי הנגיחה שהפחיתו היא שוה ח' מאות בין שפטמו בין ששיבח מאליו אינו נותן לו אלא כשעת הנזק כחש מחמת המכה בשעת העמדה בדין ואם הפחת שוה ק' נותן לו כשעת העמדה בדין השביח מזיק בשעת העמדה בדין ואם מחמת שפיטמו שבח אינו משתלם חצי נזק ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק פי' מיירי שאין השבח יותר על ההוצאה אבל אם השבח יותר על ההוצאה מזיק נוטל הוצאתו ושכר טרחו ועמלו ומן השבח הנשאר נוטל נזוק שמינית כדין שותף שירד אחד מהם והשביח דכיורד ברשות דמי ואם מחמת עצמו שהשביח משתלם חצי נזק ממנו כלומר בשעת העמדה בדין. שורו שבייש פטור כי בהמה שחבלה באדם אינו משלם אלא נזק ושורו שחבל באביו ובאמו של בעל השור חייב וכן שורו שהדליק גדיש בשבת דלא קם ליה בדרבה מיניה ואם סימא עין עבדו לא יצא ובהמה שחבלה באדם תם משלם חצי נזק שלם מגופו ומועד נזק שלם מן העליה ופטור מן השבת ומן הבושת ומן הצער ומן הרפוי ואינו חייב אלא נזק כל זה פשוט בקמא ובכמה דוכתי.
<h2>דף לה.</h2>
שור שנגח ואינו יודע מי נגחו זה אומר שורך וזה אומר שורך פטורין כי כל אחד ידחה אותו ועוד פשוט (שור שנגח) ואם היו שניהם של איש אחד חייב ונגבה מגוף הפחות שבשניהם ואם יש לו לגבות מגופו אינו יכול לדחותו ואם מת הא' או נאבד יכול לדחותו ולומר לו הב' ראיה שזה שנשאר הזיקך ואתן לך קמא. נגח שור הפקר לשור אדם וקדם אחר וזכה בו לא מפקינ' מיניה ולא אמרי' הוחלט השו' לניזק משעת נגיחה קמא. אדם הזיק הקדש ולא נהנה בין בגופו בין בממונו בדין בורו פטור הקדש שהזיק פטור כגון [שור] של הקדש שנגח שור של הדיוט וכיוצא בזה קמא. ועוד פשוט דחי חשיב ממון גבוה אפילו בעל מום אבל אחר שחיטה ובעל מום הדיוט הוא וחיי' בנזקיו. וכל זה שאמרנו דוקא בהקדש בדק הבית אבל עניים דינו כממון הדיוטות לגבי נזקין וכן הסכימו כל הפוסקים. נגח ואחר כך הקדיש השור או הפקירו קודם שיגמרו הדין פטור ואם מכרו או נתנו קודם גמר דין חיי' שהרי הן נכסים המיוחדין פי' וטורף מן הלקוחות הניזק ודוקא דידוע שלא פרעו לו מזיק אבל אם אינו ידוע טוענין ללוקח שמא פרעו כמו שיכול לטעון מוכר שהוא המזיק קמא. נכנס שור ברשות המזיק והזיק שור בעל הבית פטור דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי קמא.
שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק הניזק אומ' שורך הזיק וזה אומר איני יודע שמא בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראיה ואף על פי שהניזק אומר בודאי וזה אומ' איני יודע טען הניזק ואמר ודאי אני אומר ששורך הזיק נשבע המזיק היסת שאינו יודע אם היה שור מועד ואם הוא שור תם פטור אף משבועת היסת שאפילו הודה מעצמו פטור שחצי הנזק קנס הוא ומודה בקנס פטור. היו שנים רודפים אחר א' והרי העדים מעידים שאחד מהם הזיק ואין העדי' יודעי' אי זה משניהם הזיק זה אומר שורך וזה אומ' שורך הזיק שניהם פטורים ואם היו שניהם של איש אחד חייב לשלם מגוף הפחות שבשניהם ואם היו מועדים משל' נזק שלם מנכסיו ודוקא בששני השוורים קיימי' אבל מת אחד מהם או אבד והיה אחד מהם תם אף על פי שהם של איש אחד פטור שהרי אומר לו הבא עדים שזה החי הזיק ואשלם לך פירוש ודוקא שלא עמד בדין אבל עמד גובה חצי טענתו מן השור הנשאר כי זה דומה לשני שוורים של שני בני אדם שנתערבו ומת או ברח אחד מהם ואין ידוע של מי הוא שחולקין הנשאר. היו שני השוורים הרודפים אחד גדול וא' קטן הניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומ' קטן הזיק פי' וראו עדים שרדפו אחריו ואין יודעין אי זה הזיק פטור לשלם אפי' מן הקטן ואפילו תפס קודם שבא לבית דין הקטן מוציאין ממנו. וכן אחד תם ואחד מועד ניזק אומר מועד ומזיק אומר תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראי' ואם תפס קודם שבא לבית דין אין מוציאין ממנו. מזיק אומ' בריא שקטן הזיק וניזק אומר איני יודע משלם מן הקטן ניזק אומר בריא ומזיק שמא פטור ואפילו באו עדים שקטן הזיק. וכתב הרב רבינו משה בר מימון זכר צדיק לברכה [נז"מ פ"ט ה"י] אין העדים מעידים שזה הזיק אלא מעידים שאחד מאלו הזיק משלם המזיק כמו שטוען או מקטן מתם. ואם טען הניזק אתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם מה שהודה שכבר הודה במקצת. היו הנזוקים שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקים שנים אחד [גדול] ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן הזיק את הקטן ומזיק אומר קטן הזיק את הגדול וגדול הזיק את הקטן וכן א' תם וא' מועד ניזק טוען מועד הזיק הגדול ותם הקטן ומזיק אומר תם הזיק הגדול ומועד הקטן המוציא מחבירו עליו הראיה אין שם ראיה ברורה מזיק פטור. וכתב הרב רבינו משה בן מיימון זכרו לברכה [שם הי"א] למה זה דומה לטוען חטים והודה לו שעורים שהוא נשבע היסת ונפטר אף מדמי שעורים. ואם תפש הניזק הרי זה משלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן כמו שהוד' מזיק פי' בפני עדים תפש דאי שלא בפני עדים תפש גובה כמו שטוען ניזק מטעם מגו לא היו דברים מעולם אבל אם לא תפש אין מוציאין מן המזיק כלום (בתרא).
<h2>דף לו:</h2>
שור שנגח או הזיק ותפסו ניזק לגבות חצי נזקו מגופו נעשה עליו שומר שכר לנזקיו ואם יצא והזיק הניזק הראשון חייב בנזקיו והבעלי' פטורים כגון שור שוה ר' שנגח והזיק שור שוה ר' ותפס אותו הניזק לגבות מגופו חצי נזק שהוא ק' ובעודו ברשותו נגח והזיק שעולה ההיזק ק"מ הרי הניזק האחרון גובה ממנו שבעי' שהוא חצי נזק האחרון והניזק הראשון שתפסו גובה שלשים והבעלים אינם מפסידין כי אם ק' של נזק ראשון וכן לעולם לפי זה החשבון. ואם היה ברשו' בעלים כשהזיק כולם שותפין בנזק הניזק והבעלי' כיצד שור שנגח וחזר ונגח שור אחר הרי הניזק ראשון והבעלים שותפי' בו והיאך יעשו שור שוה ר' שנגח ואין הנבלה יפה כלום האחרון נוטל ק' והניזק שלפניו חמשים והבעלים חמשים חזר ונגח שור אחר שוה מאתים ואין הנבלה שוה כלום האחרון נוטל מאה ושלפניו חמשי' והניזק הראשון כ"ה והבעלים כ"ה הנשארים וכן לעולם וכל זה מיירי בענין שנגח ועדי' הוא תם ולפיכך בכל הנגיחות משלם מגופו חצי נזק כגון שלא העידו בבעלים בפני ב"ד קמא.
<h2>דף לט.</h2>
שור של פקח שנגח שור של חש"ו חייב ושו' חש"ו או שהלכו בעליו למדינת הים שנגחו שור של פקח אין מעמידי' אפטרופוס לחצי נזק לגבו' מגופו ואם הו[ח]זקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין בפניהם ומשלמין חצי נזק מגופן ואם הועדו ג"פ אחר העמדת אפוטרופוס משלמי' נזק מן העליה פי' מעליית יתומים קמא. שור שהמית בלא כונה פטור ממיתה וחייב בכופר נמצא למד שהמועד בכונה חיי' קמא [מ"ד ע"א]. בהמה שחבלה באדם בין בכוונה בין שלא בכוונה אם תמה היא משלם חצי נזק מגופה ואם מועדת נזק שלם ואינה משלמת לא צער ולא בשת ולא ריפוי אלא נזק בלבד.
<h2>דף מד:</h2>
מסר בהמתו לד' שומרין לשומר חנם או לשומר שכר או לשואל או לשוכר כולם נכנסו תחת הבעלים ואם הוזקה או הזיקה השומר חייב. ואם קבל שמירת נזקיו ולא שמיר' גופו או בהפך כתבתיו בדיני שומרין בחלק שלישי. ודוקא שלא שמרוהו כלל אבל שמרוהו שמירה מעולה שומרין פטורין ובעלים חייבין ואם שמרוהו שמירה פחותה שומר חנם פטור דדי לו בשמירה פחותה ואם הוא שומר שכר או שוכר או שואל חייבין כי הם צריכין שמירה מעולה וכל אלו באותן הדברים שצריכין שמירה מעולה. מסר שורו לחרש שוטה וקטן אף על פי שהיה קשור הבעלים חייבין שדרך השור להתיר קשר שלו לצאת ואפילו שמרוהו שמירה מעולה ויצתה והזיקה הבעלי' חייבין ואם העיד בו שהוא נגחן מסתמא קבל עליו אם הזיק אבל הוזק כלומר שנגחו שור אחר פטור שומר (ומ"מ אם הוזק בענין אחר פטור שומר) ומ"מ אם הוזק בענין אחר שלא בנגיחה חייב שואל ושומר בין הכיר שהוא נגחן בין לא הכיר חייב בין בשמירת גופו בין בשמירת נזקיו. שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם ידע השואל שהיה נגחן הבעלים משלמים חצי נזק ושואל חצי נזק שאפילו היה תם כך היה משלם ואם לא ידע השואל שהוא נגחן אין השואל חייב ובעלים משלמין הכל שאלו כשהוא תם והועד בבית שואל והחזירו לבעליו וחזר לתמותו והבעלים משלמין חצי נזק והשואל פטור שכבר החזירו. שומר שמסר לשומר הראשון חייב לשלם לניזק ויעשה הוא דין עם השומר שמסרו לו ואם מסרו לבנו או לבני ביתו נכנסו הן תחת השומר כי כל המפקי' על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. שומר שחייב לשלם ואין לו ממה לשלם אם היה המזיק תם משלם חצי נזק מגופו ויהיה חוב לבעל הבהמה על השומר במה שגבה הניזק.
<h2>דף מו.</h2>
שור שנגח פרה מעובר' או פרה שור פי' ויש עדים על הנגיחה ויש להם מחלוקת על נזק הולד אם ילדה קודם נגיחה יגבה ממנו או לא כשהזיקה הפרה וכמו כן כשקבלה הנזק אם יפרע בעל השור נזק הולד אם מחמת נגיחה ילדה בכל זה המוציא מחבירו עליו הראי' אם קבלה נזק על הניזק להביא ראיה שמחמת נגיחה ילדה וישלם לו נזק הולד ואם הזיקה פרה על הניזק כמו כן שהוא בעל השו' עליו להביא ראיה שלא ילדה עד שהזיקה והיא וולדה נגחו וישלם כמו כן מגוף הוולד כלומר נגבה ממנו כמו מגו' הפרה קמא. פרה שהזיקה גובה גם כן מוולדה אם היתה מעוברת כשהזיקה ואם אינה לפרה אינו גובה מוולד כלל לרבנן דפליגי עליה דסומכוס ואם נגח פרה מעוברת והפילה אין שמין פחת הפר' בפני עצמו ופחת הולד בפני עצמו אלא שמין פרה כמה היתה שוה כשהיתה מעוברת ובריאה וכמה היה שוה עכשו היא והנפל כמו שהם עתה ומשלם כך בענין שישלם נזק שלם או חצי נזק ואם היתה פרה של אדם א' והולד של אדם אחר פחת השומן שפיחתה הפר' בגופה יהא לבעל הפרה ופחת הנפח שהיתה שוה יותר כשהיתה מעוברת בפחתה חולקין בין בעל הפרה ובין בעל הולד והנפל כולו לבעל הוולד קמא. תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה אפילו אם היה בספק אם היו גמורות כשהזיקה דמי יימר שהיו מעורין בגידין כשהזיקה והם אינה מגופה כמו וולד בהמה אלא פירשא בעלמא אבל אם היו מעורין בגידין במעי תרנגולת גובה מהם פירוש כגון שהטילה אותם אחר הנזק כל כך שידו' לנו שלא היו נגמרין בשעת הנזק גובה מהם לפי חשבון דשותפין נינהו קמא.
<h2>דף מז.</h2>
הכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בעל קדרות חייב ואם הכניס ברשות פי' שאמר לו כנוס חיי' בעל קדרו' מנזקי בהמה של בעל הבית ופטור בעל הבית משבירת קדרות כי אף על פי שנכנס ברשות מסתמא לא קבל עליו בעל הבית שמירת קדירות אבל אם פי' בפי' בעל הבית שקבל עליו שמירת הקדירו' חיי' בע"ה וכן בדינים שאכתוב כי דינם שוה בזה. הכניס פירות לחצר בעל הבית ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן חייב בעל הפירות ואם הכניס ברשות פטור ואם קבל עליו בעל הבית שמירת הפירות חייב לשלם הפירות. ומה שאמרנו שאם הוזקה בהן כשהכניס שלא ברשות שחייב בעל הפירות דוקא שהוחלקה בהן אבל הוזקה באכילתן שאכלה יותר מדאי פטור כי היה לה שלא תאכל. ואם כשהכניסם ברשות הניחו בעל החצר לבעל הפי' לשמור החצר ויצא בעל החצר והוזקה באכילתן חייב בעל הפירו' כי היה לו למונעה מאחר שלא היה שם בעל החצר שימנענה. הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית ונשכו כלבו פטור ואם נגח הוא שורו של בעל הבי' חיי' כדין הנוגח בר"ה תם חצי נזק מועד נזק שלם. וכן הדין באש' שנכנסה לטחון שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית או הוזקה בהן ואם נכנסה לאפות חייבת בקמא. נפל לבורו של חצר והבאיש מימיו אם מיד בשעת נפילה הבאישו חייב בעל השור בנזקי המי' ואם אחר זמן של נפילה הבאישו פטור שהרי עושה השור תקלה דבור ובור פטור בו כלים כאשר אכתוב והמים כמו כלים ואם הכניס ברשות פטור ואם קבל עליו בפי' בעל הבית לשמו' לו השו' בעל הבית חייב בנזקי השור מנפילתו לבור. הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשו' והזיק את בעל הבית או הוזק בו בעל הבי' חייב בעל השור הזיק בעל הבית את השור (או) [אם] הכניסו שלא ידע בו בעל הבית פטור שיאמר בעל הבית לא הרגשתי בי אבל אם הזיקו בעל הבית לשור לדעת חייב נזק שלם שיאמר לו בעל השור אף על פי שהיה לך רשות להוציאו מרשותך לא היה לך רשות להזיקו. ואם הטילה גללים והוזק בו בעל הבית חייב ואפילו הפקירם דאחר פשיעה הוא שהכניסו שלא ברשות ואין זה שור בור דממונו היה כשנפל ואם נטנפו כליו פטור כדין בור ואפילו ידע בהן בעל הבית והיה לו שהות לסלקן חייב אם הוזק בהם גופו וכתב רשב"ם כי החופר בור בחצר חבירו וידע בו בעל הבית פטור מנזקי בור מאחר שחייב לשלם הזק החצר ועל בעל החצר למלאת בורו ולא דאמי לגללים שכתבתי ואם לא ידע בו חיי' החופ' בנזקי בעל חצר. הכניסו שלא ברשות וחפר השור בחצר בורות או חפירות בעל השור חייב לשלם מה שהזיק השור בחצר לר' אפילו הכניסו ברשות ולרבנן ברשות פטו' אבל קבל שום דבר נזק באותו בור בעל החצר חייב לשלם שהיה לו לסותמו כמו שאכתוב בבור שאפילו חפרו בהמה חייב מאחר שהוא בעל הבור פירו' והפקיר רשותו ולא בורו קמא. שור פטור מדמי ולדות קמא [מ"ח ע"ב] שור שנגח שפחה מעובר' חייב בדמי וולדות כי היא כמו שנגח חמורה מעוברת ואם תם משלם חצי ולדות מגופה ואם מועד משלם דמי כולם קמא. הניח בהמה ויצתה והזיקה ואפילו קשורה חייב וכן אם מסרה לחרש שוטה וקטן ואפילו קשורה קמא. המעמיד בהמת חבירו בקמת חבירו חייב ואפילו לא עשה אלא שהכישה או שעמד בפניה קמא [נ"ו ע"ב]. נזק וחצי נזק אינו נוטל בראוי לבא אלא במוחזק. בתוספות דבכורות.
<h2>דף מט:</h2>
בור שחייבה עליו תורה הוא הדין לכל חפירה בין שחפר ברשות הרבים או חפרו ברשותו ופתחו לרשות הרבים או לרשות חבירו והזיק בהמת חבירו בין שחפר ופתח ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו וכן חופר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים ואין שם מחיצה כל אלו חייב בנזקיו בין שנתן לו מתנה או לקחו בין שחפרתו בהמה או שנחפר מעצמו מאחר שהיה לו למלאתו או לכסותו חייב בנזקיו אבל אם חפר בו ברשותו ופתחו שם והפקיר אחר כך רשותו ובורו או שהפקיר בורו ברשותו או הקדישו פטור בנזקיו מאחר שלא חפרו באיסור קמא. מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה חייב כי כבר כתבתי כי החופר בור ברשות הרבים חייב והמניח הכד ברשות הרבים והלך אדם ונתקל בה ושברה פטור שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים כשהן הולכין ואם מילא כל ר"ה חביות אפילו שברה בידים פטור ואם הוזק בה בעל הכד חייב בנזקיו ואפילו הפקירה שמאחר שאין לו רשות מתחלה אין מועיל לו הפקר כאשר אכתוב לדברי שמואל אבל אם הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחה שם כגון בין הגיתות ונתקל בה ושברה חייב ואם הוזק בה המהלך פטור בעל הכד מפני שהיה לו להסתכל ואם היה חשך שם שלא היה רואה או שמילא הכל כדין פטור אם שיברן ואם הוזק בהם חייב בעל כדים וכלל הדבר כל מי שמזיק באונס כעין גנבה ואבדה פטור קמא.
<h2>דף נ:</h2>
כבר כתבתי שהבור שחייבה עליו תורה להבלו כלומר שלא מתה אלא מהבלו כגון שהיה מלא ספוגין של צמר שאין שם חבט. וכמו כן אין בור בפחות מי' טפחי' אם היה עומק הבור ח' ומהם ב' טפחים מים חייב שב' טפחים של מים הם חשובים כד' טפחים של יבשה אבל בור ט' ומהם טפח מים או בור ז' ומהם ג' טפחים בעיא ולא איפשיטא ואי תפס לא מפקינן מיניה. מחלוקת בגמרא קמא דרב ושמואל רב אמר בור שחייבה עליו תורה משום הבל הבור ולא משום חבט כלומר הכאה שחובטת גופה בקרקע דקרקע עולם היזיקו ולפי זה אם הבור ברשותו כאותו שכתבתי למעלה שחיי' בנזקיו אפילו לא מת אלא מן החבטה יהיה חייב שהקרקע שלו ושמואל סבר שחייבתו תורה משום הבל וכל שכן משום חבט ואיכא ביניהו אם עשה תל בר"ה גבוה י' ועלה עליו שור ומת פטור כרב דאין כאן הבל וקרקע עולם הזיקו ולשמואל חייב בעל התקלה על הבל ואם נתקל בגבו' ונחבט בה לכ"ע חייב ורב אלפס פסק כרב והרמב"ם כשמואל. ואם חבט בפחות מי' ואינו חייב על המיתה בפחות מי' אבל חייב על הנזקים אם הוזקה שם קמא. בור שעמקו כרחבו מחלוקת אבל אינו חייב עד שיהא יתר על רחבו וכן עיקר. ונפק' מינה דבור מלא ספוגין של צמר שאין בו חבט קמא [נ"א ע"ב].
<h2>דף נא.</h2>
חפר בור עמוק עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לל' כולם חייבין בין למיתה בין לנזקי' וכן אם חפר ראשון ח' ושני ט' שניהם חייבין בנזקים ואם חפר אחד עשרה ושני י"א הראשון חייב שעשה שיעור מיתה. אבל אם חפר הראשון ט' והב' השלימו לי' בין שחפר בו טפח בין שהגביה בנין על הבור מטפח האחרו' חייב אפילו בנזקים. סתם הטפח שחפר האחרון או סילק הבנין בעיא ולא איפשיטא אם נסתלק מעשה לחייבו בנזק הנשאר או לא. חפר ראשון בור עמוק ובא ב' והרחיבו ומיעט ההבל ולא הרבה חבט למטה אבל למעלה הרבה בקירוב נזקיו על זה יש ב' לשונות בגמרא הראשון הוא אם מחמת הבל מתה הבהמ' אחרון פטור שהרי מיעט ההבל ואם מחמת חבט מת האחרון חיי' שהרי קירב הנזק למעלה כשהרחיבו והלשון השני אם נפל מאותו צד שהרחיב האחרון חייב שהרי הקריב ההיזק אפילו מת מן ההבל ואם מת מן הצד שחפר הראשון נפל הראשון חייב שהרי מיעט האחרון ההבל וליש' בתרא עיקר קמא. בור של ב' שותפין כגון שעקרו שניהם חוליא בבת אחת והשלימוהו לי' עבר עליו ראשון ולא כסהו וכן שני ולא כסהו ראשון חייב אפילו הניחו משתמש השני עד שימסור הכלי לשני ומשמס' הכלי לשני לדלאת בו נפטר הראשון ונתחייב שני לכסותו. כסהו הראשון ובא הב' ומצאו מגלה ולא כסהו השני חייב בכל הנזק שיקרה בו עד שידע הראשון שהבו' מגולה והיה לו זמן לשכור פועלים ולכרו' עצי' וילך ויכסנו ואחר זמן זה שניהם חייבים לשלם ששניהם עשו פשיעה. המוסר בורו לשומר השומר חייב בנזקיו ואם מסרו לחרש שוטה וקטן אף על פי שהיה מכוסה הבעלים חייבין שהוא עשוי להתגלות ולאו דוק' בור הוא הדין כל חפירה זולתי שיהיה מי' טפחים כי פחות מזה אין בו מיתה קמא.
<h2>דף נג.</h2>
היה חופר בור ונפלה הבהמה מקול הכריה בתוך הבור ומתה אם נפלה מלפניה חייב בעל הבו' ולא הכורה נפלה מאחוריה כגון שנבעת' וחזר' על עקבה לאחו' ונפלה ומתה פטור כי אינו חייב עד שיפול דרך נפילה נפלה לפניה מקול הכרייה חוץ לבו' ומתה או הוזקה אין בית דין מחייבין אותו ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו ואם נפלה לאחריה חוץ לבור ומתה או הוזקה בעל השור פטור. שור שדחפה לתוך הבור בהמה ומתה אם מועד הוא בעל הבור משלם מחצה ובעל השור מחצה ואם תם הוא בעל השור רביע מגופו ובעל (השור) [הבור] משלם שלשה חלקים מן המעולה שבנכסיו שבעל הבהמה אומר לבעל הבור פחת הנבלה יש לי אצלך אף על פי שהיא גדולה ופקחת כיון שדחפה הרי היא כמו שנפלה בלילה וכל שאינו יכול להוציא ניזק מבעל הבהמה שדחפה מוציא מבעל הבור. וכן המניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל ונפל לבור ומת המניח משלם מחצה ובעל הבו' משלם מחצה. וכן שור של הדיוט ושור פסולי המוקדשין שנגחו כאח' אם תם הוא זה של הדיוט משלם חצי נזק ואם מועד נזק שלם שהניזק אומר מה שאני מוצא מזה אני מזה מוציא והואיל ואיני יכול להוציא מהקדש אני מוציא מהדיוט. מי שהיה חופר בור ברשות הרבים ונפל בו עליו שור והרגו בעל השור פטור ואם מת השור נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור קמא. וכן זה שנפל עליו שור והרגו פשוט גם כן בבתרא. כסה בור כראוי בדבר שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים והלכו עליו גמלים וחלשוהו ואחר כך הלכו עליו שוורים ונפלו בבור אם אין גמלים מצויין באותה העיר פטור דאונס הוא ואם רגילין גמלים לבא שם אפילו לפרקים חייב. התליע מתוכו נפלו שוורים אפילו גמלי' מצויין שם פטור אף ע"פ שפושע לענין גמלי' לא נאמ' היה לו לעיין ולהכו' עליו אם התליע. שור ואדם שדחפו לבור לגבי נזיקין כולם חייבין לענין ד' דברי' אדם חייב שור פטו' שאינו משלם אלא נזק וכן בדמי וולדות וכן הבור פטור בהן לעני' כופר ול' של עבד שור חייב בהן במועד אדם ובור פטורין בהם לענין חיוב כלים. ושור פסולי המוקדשין אדם ושור חייבין בהם ושור פטור בהם קמא. בכור בעל מום או פסולי המוקדשין שנפדו ונפלו לבור בעל הבור פטור ואם נגח פטור קמא. כלים פטורין בבור ואם נפלו לתוכו חמו' וכליו חייב על החמור ופטו' מן הכלים וכן אם נפל לתוכו אדם פטור דכתיב שור ולא אדם חמור ולא כלים ודוקא ממיתה ואפילו סומא ואפילו נפל בלילה בין עבד בין בן חורין פטור ממיתה אבל חייב בנזקיו נזק שלם קמא. שור שהוא חרש שוטה וקטן או סומא ושור מהלך בלילה שנפל בבור חייב שור שהוא פקח פטור ביום שיש לו דעת לשמור עצמו מן המכשולות קמא. כל בהמה חיה ועוף בכלל שור וחמור קמא. יש תקלה שהוא בור לפיכך מי שנתקל בפשיעה ונשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחר במים או שלקה בחרסיה חייב. קמא מציעא. ומוכח שם דנתקל לאו פושע הוא דוקא שנתקל במקום מדרון אבל שלא במקום מדרון פושע הוא וכן הסכימו הפוסקים.
<h2>דף נה:</h2>
הכונס צאן לדיר ונעל בפניהם כראוי והוא דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ויצתה והזיקה פטור ואפילו למ"ד לגבי קרן דמועד צריך שמיר' מעולה וזה דלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה ושן ורגל הן מועדין עם כל זה די בשמיר' פחות' כזאת כי התורה מיעט' בשמירתן של שן ורגל וזהו גבול שמירה של שומר חנם והשמירה המעולה הי' גבול שמירת שומר שכר כאשר אכתו' ואם אין הדלת יכולה לעמוד ברוח מצויה או שהיו הכותלים רעועים חייב אם יצתה והזיקה ואפילו (חתכה) [חתרה] ויצתה ואפילו נפרצה מחיצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור ואפילו ליסטים פטורים מדיני אדם ואם הוציאוה ליסטים הלסטים חייבי' ואפילו שלא עשו לסטים אלא שהכישוה או שעמדו בפניה ואם היה ביום אפילו כותל בריא הוא חייב דסתמא ידע והיה לו להחזירה כדי שלא תעשה נזק אבל בלילה אפילו ידע אין מחוייב להחזירה ולפיכך פטור בכותל בריא ודוקא שהוציאוה לגזלה אבל הוציאוה לאבדה פטורי' קמא. קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק אם הוא תם משלם חצי נזק ואם מועד פטור דמועד סגי בשמירה פחות' אבל תם צריך שמירה מעולה לגבי קרן כגון דלת היכולה לעמו' ברוח שאינה מצויה קמא [מ"ה ע"ב].
<h2>דף נו.</h2>
הכופף קמתו של חבירו לפני הדליקה ונשרפה שם [ו]אין הדליקה יכולה להגיע לקמה אלא ברוח שאינה מצויה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דאיבעי ליה לאסוקיה אדעתיה שמא תבא רוח שאינה מצויה ותשרף אחר הכפיפה הילכך חייב בדיני שמים, דאם היה יכול להגיע הקמה לאש אחר הכפיפה ברוח מצויה אפילו בדיני אדם חייב. וכן טומן קמתו של חבירו וכיסה אותה בשום דבר ועברה האש ונשרפה והוא בענין שהמדליק פטור מטמון כמו שכתבתי למעלה הטומן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים קמא. שולח בעירה ביד פקח הפקח חייב והשולח פטור ואם הניח שומר לשמור הדליקה השומר חייב בקמא. הכונס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והרביץ הגללי' ונטנפו כליו של בעל הבית פטור שהגלל תולדה דבור ופטור על הכלים פשוט.
<h2>דף נז:</h2>
נפלה לגנה כגון הוחלקה ונהנית משלמת מה שנהנית כלו' שהצילו' העשבים שנפלה עליהם שלא קבלה נזק פירוש ואפילו שלא היו דמיה נפחתים בלא העשבים פירו' ואם היה מדעת בעל הגינה היה כמבריח ארי ופטור בעל הבהמה אבל שלא מדעתו משלם לו מה שנהנית וכל שכן אכלה באותה ערוגה אפילו יכול לטרוח להוציא' השומר מאחר שכשנפלה היה באונס אבל אכלה מערוגה לערוגה משלם שומר מה שאכלה (לו) [לא] מה שנהנית פי' שהוא פחות שליש מאחר שהיה יכול להוציאה (באונס) אבל אין יכול להוציאה אפילו אכלה מערוגה לערוגה אין משלם אלא מה שנהנית עד שתצא ותחזור כי כל הגינה חשובה כערוגה אחת מאח' שאין יכול להוציאה ואפילו אכלה מערוגה לערוגה מדעת בעליה שמתחלה נפלה באונס פירוש ואפילו היה יכול להוציאה ואם דחפוה חברותיה הוי פשיעה ומשלמת מה שהזיקה לא מה שנהנית אפי' לא אכלה ואם דחפתה חברתה אם היא פשיעה אם לאו ומה חייב לשלם בעל הבהמה אם הרועה נחלקו הפוסקים וכתבתיו בדיני שומרים קמא.
<h2>דף נח:</h2>
כל בהמה או אדם הזיקו משערין מה שהזיקו בששים כלומר כמה הזיקה סאה משערין ששים סאה כמה יהיו שוים בלא חסרון סאה וכמה הם שוים עתה כשחסרו (מאה) סאה ונפסדה הסאה וכן הן רב הן מעט משערין לעולם בסאה ממה שהזיקה כמה יהיו נפחתין מערכם ס' כיוצא בזה אם היו נפסדין מהם אחת וכן קלח אם הזיק שמין ס' קלחים כאלו כמה היו שוים וכמה הם שוים אחר שנפחת אחת מהם ואותו הפחת ישלם ולעולם שמין בס' כמו שכתבתי וכמו שהן עתה. וכל זה כשלא אכלה פירות גמורים אבל אכלה או הפסיד האדם פירות גמורים שאין צריכין לקרק' משלם כל שוויי' אם סאה סאה אם סאתי' סאתי' ויש מחלוקת בגמרא כשאכלה פירות שאינם גמורים שמשערין בס' אם מנכה מזה התשלום כחש גופנא כלומר שהיו עומדין הפי' בגפני' עד הבצי' היו הגפני' מכחישין יותר ועת' שאכלתן הבהמ' קוד' הבציר לא יכחיש כ"כ הגפן ורמ"ה פסק דלא מנכינן כחש גופנא בעבור כי כשלוקחים באונס קודם זמנן ובישול הפי' עושה היזק לגפן וע"כ לא מנכינן וכן נר' מרב אלפס ומהר"מ במז"ל אבל הרא"ש כתב דמנכינ' וראשון עקר בקמא. קצצה הבהמה או קצץ אדם דקל אי דקלא ארמאה כלומר דקל רומי שלא נגמר גדולו ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעוקרו ולשותלו כלומר לנוטעו במקו' אחר הוי כפירות שאינן גמורים ושמין אותם בס' כמו שכתבתי למעלה אבל דיקלא פרסאה רוצה לומ' דקל שנגמר גידולו והגיע לכך שאם יעקרוהו ויטעוהו במקום אחר יתקיים הוי כפירות גמורין ושמין אותם בפני עצמן וכל שאר אילנות אם קצץ נטיעה בת שנת' משלם שתי כסף בת שני שנים ארבע כסף בגמרא ובכתובות [ק"ח ע"א].
<h2>דף נט:</h2>
מסר גחלת לפקח הפקח חייב אבל אם מסרה לחרש שוטה וקטן והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מסר שלהבת חיי' בדיני אדם והלכה כר' יוחנן עד שימסור לו שלהבת ועצים קטנים וכל הכנתו להדליק ואז חיי' וי"א כי בשלהבת חייב וכן עיקר קמא. מרבה חבילות באשו של חבירו והזיק אם לא יכול האש ללכת בלא הוא המרבה חייב ואם היה יכול ללכת בלא הוא הראשון כלומר המדליק חייב והמרבה פטור קמא.
<h2>דף ס.</h2>
אשו חייב משום חציו כאלו השליך חץ בידים אפילו הדליק בתוך שלו ופשע בשמירתו והלכה ודלקה בתוך של חבירו אם נשרף אדם ברוח מצויה חייב מיתה ואם הזיקו חייב בד' דברים ואפרשם בח' הב' בע"ה. והיכא דכלו לו חציו חייב משום ממונו שהזיק וחייב בגלוי ופטו' בטמון כגון שנפלה דליק' באותה חצר ונפל גדר שלא מחמת דליקה והלכה והזיקה בחצר אחרת פי' דאם נפלה מחמת דליקה לא כלו חציו וחייב אפילו על הטמון ואם נפלה שלא מחמת דליקה חייב על הגלוי שבחצר האחר' כגון שהיה לו לגדור ולא גדרה ופטור על הטמון אבל כל זמן שלא כלו חציו לא פטרה תורה טמון קמא. טמון באש פטור כשכלו חציו כמו שכתבתי למעלה ואפילו דברים שדרכן להטמין שם כמו מוריגים וכלי בקר בגדיש וכל דבר בבירה כי דרכן של בני אדם להניח כל דבר בבית קמא. הדליק גדיש וגדי כפות לגדיש ועבד סמוך לו ונשרף הכל חייב על הגדי מפני שהוא פטור על העבד שהיה לו לברוח וכן דרך בני אדם בגדיש לעשות כך אבל עבד כפות וגדי סמוך פטו' שאין דרך וקם ליה בדרבה מיניה על העבד. ורשב"ם כתב כי כל זמן שחייב על העבד פטור על הגדי בין כפות בין סמוך ואם פטו' על העבד כגון שאינו כפות אם הגדי כפות חייב עליו ואם סמוך פטור עליו שהיה לו לברוח וכן נראה עיקר קמא. אחד הביא האור ואחד הביא עצים מביא עצים חייב אחד הביא עצים ואחריו הביא אחר האור מביא האור חיי' בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד כולן פטורין ואם ברוח מצויה אחרון חייב ליבה וליבתו הרוח חייב ודוקא כשלא ילבנו הרוח בלא הוא פטור אף על פי שיש בלבויו כדי ללבות ואם אין בזה כדי ללבות ולא בזה ונצטרפו הרוח ולבויו פטור אפילו שהיה הרוח שם בשעה שהתחיל ללבות. פי' וזה המלבה וליבתו מיירי בגחלת המונחת על גבי עצים ולפי דבריה' המניח גחלות עמומו' על גבי עצי' ובא רוח מצויה וליבתן והזיקה האש חייב האחרון וכן עיקר קמא.
<h2>דף סא.</h2>
המדליק בתוך שדה חבירו ועברה הדליקה חייב לשלם נזק שלם ואם עברה גדר גבוה ארבע אמות או דרך הרבים או נהר פטור אבל אם הדליק בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המצר אשר בינו ובין חבירו כדי שלא תעבור הדלקה בשדה חבירו ושיעור הריחוק לפי גובה הדליקה ואם לא הרחיק כמו שצריך להרחיק ועברה והזיקה חייב לשלם נזק שלם אבל אם הרחיק כל צרכו פטור וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהם מים ויש להם רוחב ח' אמות או אריתא דדלאי ואין בו מים פטור ואם עברה גדר רואין הגובה של הגדר וגובה של דליקה והעצים שהם שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה חייב וכל זה באש שאינו גבוה כל כך אבל אם יש בו להב גדל כל כך שנכפף מגבהות הלהבה והיו עצים שם אפילו עברה אלף אמות חייב. ואם נפלה דליקה בחצר ונפל גדר שלא מחמת דליק' ועברה והדליקה בחצר אחרת אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב כמו שורו שלא שמרו כראוי ויצא והזיק. ואש שיצאה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב לשלם כל זה פשוט בקמא.
<h2>דף סא:</h2>
מדליק הבירה של חבירו משלם כל מה שבתוכ' שכן דרך בני אדם להניח כל מה שיש להם בבירה כי כל כליהם וחפציה' בבתיהם הן מניחין אותן וכל שיטעון בעל הבית שהוא הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל שכך תקנו אותה חכמים ודוקא שיהא אמוד בזה הממון שהוא טוען בקמא. המשאיל מקום לחבירו ועשה בו גדיש והטמין בו כלים ובא המשאיל ושרף הגדיש אינו משלם אלא דמי גדיש בלבד השאילו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים או בהפך או שהגדיש שעורים וחיפן בחטים או בהפך והדליק המשאיל הגדיש אינו משלם אלא דמי גדיש ורואין מקום כלים כאלו הוא מלא מגדיש ובשא' שכתבתי ששינה בהגדשה אינו משלם אלא שעורים וכן בחיפן כי לעולם אינו חייב על טמון באש אלא המדליק בתוך של חבירו אבל בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו פטור מטמון כמו שכתבתי למעלה קמא. גמל טעון פשתן עובר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק הבירה בעל גמל חייב מפני שהרב' המשא בין עמדה הבהמה בין לא עמדה פי' ומשלם על הבירה חצי נזק כצרורות ועל מקום גחלת נזק שלם ואם סכסכה כל הבירה אין כאן צרורות ומשלם על הכל נזק שלם אבל אם הניח חנוני נרו מבחוץ חייב לשלם אפילו דמי פשתן מפני שהניח הנר מבחוץ ואפילו בנר חנוכה שהיה לו לישב ולשמור. ואם עמדה הבהמה וסכסכה הבירה בעל הבהמ' חייב זולתי אם עמדה להטיל מימיה וכתבו המפרשים ואם אין בעל הבהמה שם בעל הבהמה משלם מחצה וחנוני שהניח נרו מבחוץ מחצה. וגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב קמא. אש שהזיקה אדם המבעיר חיי' בנזק ובכל ד' דברים כאלו הזיקו ביד באשו משו' חציו בקמא.
